הספר הזה נכתב מפני שיש חיים שאסור להם להישאר רק בזיכרון של מי שזכה להכיר אותם מקרוב. יש אנשים שהליכתם מן העולם אינה מסיימת את סיפורם, אלא מטילה על החיים אחריהם אחריות עדינה: לאסוף את השמות, לדייק את המקומות, לשמור את הקול, ולהעביר הלאה לא רק את העובדות, אלא גם את הנשמה שהייתה בתוך הדרך.
זמנה סמואל נולד בשנת 1930 באתיופיה, בכפר קוששליט, באוורג׳ה גונדר, בלייאה גוט, אל עולם שבו אדמה לא הייתה רק מקום לדרוך עליו, אלא בית, פרנסה, מסורת, אמונה וזיכרון. מן האדמה הזאת יצאו ימיו הראשונים, וממנה צמחו כוחו, שתיקתו, עקשנותו, יראת השמים שלו והאחריות שנשא מגיל צעיר. הוא לא נולד אל חיים קלים, ולא גדל בתוך עולם שהבטיח לילדיו הגנה מלאה מפני כאב, רעב, אובדן או פחד, אבל דווקא מתוך העולם הזה נבנה בו דבר שלא נשבר בקלות.
ביום כ״ה באייר תשפ״ו, 12.05.2026, נסגרה דרכו על פני האדמה, אך לא נסגרה הדרך שהשאיר אחריו. אדם אינו נמדד רק בשנות חייו, אלא במה שנשאר ממנו כאשר קולו כבר אינו נשמע בבית כפי שנשמע פעם. זמנה סמואל נשאר בשמות בני משפחתו, בבית שנבנה עם בוסנה רדה מתוך אחריות ונאמנות, באמונה ששמר גם כאשר נבחנה, בעבודה שידיו ידעו לעשות, בפיוטים ובתפילות, ובאופן שבו ילדיו ונכדיו לומדים להבין שהם אינם מתחילים מעצמם.
הספר הדיגיטלי הזה אינו מבקש להיות תקציר, ואינו מבקש להיות מצבה של מילים יפות ליד תמונה. הוא מבקש להיות מקום שבו החיים נפתחים לאט, בסדר, בכבוד, מתוך נאמנות לפרטים ומתוך הבנה שהדיוק עצמו הוא חלק מן האהבה. שם שנכתב נכון מחזיר לאדם את מקומו. כפר שנזכר בשמו מחזיר לאדמה את קולה. סיפור שמסופר בשלמותו מחזיר לדורות הבאים לא רק מידע, אלא שייכות.
משום כך, כל פרט בספר הזה נכתב בזהירות. לא כדי להכביד על הקורא, אלא כדי שלא יאבד דבר מן הדרך. השנים, השמות, המקומות, המנהגים, השתיקות והמעשים הקטנים הם החוטים שמהם נטווה זיכרון משפחתי. כאשר הם מונחים יחד, מתגלה לא רק קורות חייו של אדם אחד, אלא גם עולם שלם שנשא אותו והמשיך לחיות דרכו.
הוא נכתב בעבור מי שזכרו את זמנה סמואל בקולו, במבטו, בהליכתו ובשתיקתו, וגם בעבור מי שיכירו אותו רק מתוך המילים האלה. יש נכדים ונינים שיגדלו רחוק מן הכפר שבו התחיל הסיפור, רחוק מן השדות, מן המרעה, מן השפה שבה נקראו הדברים בפעם הראשונה, ואולי גם רחוק מן הכאב שנטמן בתוך הדרך. בעבורם נכתב הספר לא כדי להחזיר את הזמן לאחור, אלא כדי להניח בידיהם שורש שאפשר להחזיק בו גם בעולם אחר.
בכל שפה שבה יסופר הסיפור, עליו להישמע כאילו נולד בה מחדש, אבל בלי לאבד את נאמנותו למקור. העברית נושאת את הבית שאליו הגיעו הדורות בארץ, האמהרית שומרת את הקרבה אל זיכרון המשפחה והעולם שממנו בא, והאנגלית פותחת דלת לדורות שיקראו את הסיפור במקום אחר ובשפה אחרת. שלוש השפות אינן שלושה סיפורים שונים, אלא שלוש דרכים לשמור על אותו אדם.
לפני שהיה אב, לפני שהיה חייל, לפני שהיה אדם ששמו נאמר בכבוד, היה זמנה ילד שנולד באדמה מסוימת, בבית מסוים, בתוך מסורת עתיקה של יהודי אתיופיה. שם, עוד לפני שהחיים קראו לו לעמוד מול אובדן, עמל, סכנה, צבא, מלחמה ועלייה לארץ הקודש, התחיל השורש להעמיק בשקט. ומי שמבקש להבין את האיש שהפך לעמוד של משפחה, צריך להתקרב תחילה אל אותה אדמה שזכרה אותו עוד לפני שהעולם ידע את שמו.
מן המקום הזה הקורא מוזמן להיכנס בשקט, בלי למהר, ולראות כיצד ילד מן האדמה נעשה לאב, לעובד, למאמין, ללוחם, לעולה, ולשורש חי בתוך משפחה הממשיכה לשאת את שמו. באהבה, בכבוד, בענווה, ובאחריות לדורות.
