שורשים
מן האדּמה של גונדר
זְמְנְּהּ סָמוּאֵל נולד בשנת 1930 בכפר קוֹשֵׁשְׁלִיט שבאזור גונדר, לָיֶיֶ גּוֹט, אל עולם שבו האדּמה הייתה בית, פרנסה, זיכרון ומורה דרך. שם למד כי אדם אינו יוצא אל העולם לבדו, אלא עומד תחילה על שורשיו.

זְמְנְּהּ סָמוּאֵל - סיפור חיים, שורשים ומורשת משפחתית לדורות הבאים
סיפור חיים של אדּמה, אמונה, משפחה ושורשים
סיפורו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל מתחיל בשנת 1930 בכפר קוֹשֵׁשְׁלִיט שבאזור גונדר, לָיֶיֶ גּוֹט, וממשיך דרך אדּמה, אמונה, עבודה ומשפחה שהפכו לשורש חי לדורות הבאים.
“יש אנשים שחייהם אינם נמדדים רק בשנים. הם נמדדים באדּמה שעיבדו, בילדים שגידלו, באמונה ששמרו, ובזיכרון שנשאר אחריהם.”
סיפור חיים של אדּמה, אמונה, משפחה ושורשים
זהו אינו רק אתר זיכרון, אלא בית דיגיטלי שבו סיפור חיים שלם נפתח דרך אדּמה, משפחה, אמונה, תמונות, פיוטים ועדויות שנשמרים עבור הילדים, הנכדים והדורות שעוד יבואו.
שורשים
זְמְנְּהּ סָמוּאֵל נולד בשנת 1930 בכפר קוֹשֵׁשְׁלִיט שבאזור גונדר, לָיֶיֶ גּוֹט, אל עולם שבו האדּמה הייתה בית, פרנסה, זיכרון ומורה דרך. שם למד כי אדם אינו יוצא אל העולם לבדו, אלא עומד תחילה על שורשיו.
ילדות
אובדן האם בילדותו לא הפך את סיפורו לסיפור של חסר בלבד. הכאב נשאר, אך מתוכו נבנו בו אחריות מוקדמת, שתיקה עמוקה, סבלנות ויכולת לעמוד מול החיים גם כשהגיעו מוקדם מדי.
משפחה
לצד בְּוֹסְנָה רְדָה, נבנה בית של עמל, כבוד ואהבה. זהו סיפור של אב, של אם, של ילדים, ושל משפחה שלמדה כי בית אינו קירות, אלא נאמנות יומיומית.
אדּמה
כוחו לא נולד ממילים גדולות, אלא מן הבוקר שחזר בכל יום: מחרשה, בקר, כוורות, דבש ושדה. בעבודתו הייתה פרנסה, אך גם כבוד, אחריות ודרך חיים.
אמונה
אמונתו לא הייתה פרק נפרד מחייו, אלא עמוד שדרה. גם במקום שבו פקודה נשמעה חזקה מכל קול אחר, הוא שמר על זהותו כבן ביתא ישראל ועל הגבול הפנימי שלא הסכים לחצות.
צבא
הוא לא נולד למלחמה, אך כאשר נלקח מן השדה אל המדים, מן המחרשה אל הנשק ומחיי הכפר אל שדה הקרב, הוא נשאר אותו אדם: שקט, חזק, נאמן לביתו ולאמונתו.
ציר זמן
נולד בכפר קוֹשֵׁשְׁלִיט, באוורג'ה גונדר, לָיֶיֶ גּוֹט, בתוך עולם של כפר, אדּמה, משפחה ומסורת.
כאב מוקדם שלא מחק את שורשיו, אלא העמיק בו אחריות, כוח פנימי ועמידה שקטה.
חקלאות, בקר, כוורות ודבש - חיים שנבנו בעמל ובכבוד.
יחד עם בְּוֹסְנָה רְדָה הקים בית שהפך לשורש משפחתי חי.
גם בתוך שירות צבאי ולחימה, שמר על זהותו, על אמונתו ועל נאמנותו לבית שממנו נלקח.
ביום כ״ה באייר תשפ״ו, 12.05.2026, נחתמו חייו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל על פני האדּמה, אך סיפורו, אמונתו ומורשתו ממשיכים בילדיו, בנכדיו ובדורות הבאים.
הספר הדיגיטלי
הספר הדיגיטלי נפתח לאט ובכבוד, דרך שורשים, עדויות וזיכרונות שנאָסְפוּ כדי לשמור את חייו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל קרובים, חיים ונושמים לדורות.
פתח דבר
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ
שמות י׳, ב׳
הספר הזה נכתב מפני שיש חיים שאסור להם להישאר רק בזיכרון של מי שזכה להכיר אותם מקרוב. יש אנשים שהליכתם מן העולם אינה מסיימת את סיפורם, אלא מטילה על החיים אחריהם אחריות עדינה: לאסוף את השמות, לדייק את המקומות, לשמור את הקול, ולהעביר הלאה לא רק את העובדות, אלא גם את הנשמה שהייתה בתוך הדרך.
זְמְנְּהּ סָמוּאֵל נולד בשנת 1930 באתיופיה, בכפר קוֹשֵׁשְׁלִיט, באוורג׳ה גונדר, לָיֶיֶ גּוֹט, אל עולם שבו אדּמה לא הייתה רק מקום לדרוך עליו, אלא בית, פרנסה, מסורת, אמונה וזיכרון. מן האדּמה הזאת יצאו ימיו הראשונים, וממנה צמחו כוחו, שתיקתו, עקשנותו, יראת השמים שלו והאחריות שנשא מגיל צעיר. הוא לא נולד אל חיים קלים, ולא גדל בתוך עולם שהבטיח לילדיו הגנה מלאה מפני כאב, רעב, אובדן או פחד, אבל דווקא מתוך העולם הזה נבנה בו דבר שלא נשבר בקלות.
ביום כ״ה באייר תשפ״ו, 12.05.2026, נסגרה דרכו על פני האדּמה, אך לא נסגרה הדרך שהשאיר אחריו. אדם אינו נמדד רק בשנות חייו, אלא במה שנשאר ממנו כאשר קולו כבר אינו נשמע בבית כפי שנשמע פעם. זְמְנְּהּ סָמוּאֵל נשאר בשמות בני משפחתו, בבית שנבנה עם בְּוֹסְנָה רְדָה מתוך אחריות ונאמנות, באמונה ששמר גם כאשר נבחנה, בעבודה שידיו ידעו לעשות, בפיוטים ובתפילות, ובאופן שבו ילדיו ונכדיו לומדים להבין שהם אינם מתחילים מעצמם.
הספר הדיגיטלי הזה אינו מבקש להיות תקציר, ואינו מבקש להיות מצבה של מילים יפות ליד תמונה. הוא מבקש להיות מקום שבו החיים נפתחים לאט, בסדר, בכבוד, מתוך נאמנות לפרטים ומתוך הבנה שהדיוק עצמו הוא חלק מן האהבה. שם שנכתב נכון מחזיר לאדם את מקומו. כפר שנזכר בשמו מחזיר לאדּמה את קולה. סיפור שמסופר בשלמותו מחזיר לדורות הבאים לא רק מידע, אלא שייכות.
משום כך, כל פרט בספר הזה נכתב בזהירות. לא כדי להכביד על הקורא, אלא כדי שלא יאבד דבר מן הדרך. השנים, השמות, המקומות, המנהגים, השתיקות והמעשים הקטנים הם החוטים שמהם נטווה זיכרון משפחתי. כאשר הם מונחים יחד, מתגלה לא רק קורות חייו של אדם אחד, אלא גם עולם שלם שנשא אותו והמשיך לחיות דרכו.
הוא נכתב בעבור מי שזכרו את זְמְנְּהּ סָמוּאֵל בקולו, במבטו, בהליכתו ובשתיקתו, וגם בעבור מי שיכירו אותו רק מתוך המילים האלה. יש נכדים ונינים שיגדלו רחוק מן הכפר שבו התחיל הסיפור, רחוק מן השדות, מן המרעה, מן השפה שבה נקראו הדברים בפעם הראשונה, ואולי גם רחוק מן הכאב שנטמן בתוך הדרך. בעבורם נכתב הספר לא כדי להחזיר את הזמן לאחור, אלא כדי להניח בידיהם שורש שאפשר להחזיק בו גם בעולם אחר.
בכל שפה שבה יסופר הסיפור, עליו להישמע כאילו נולד בה מחדש, אבל בלי לאבד את נאמנותו למקור. העברית נושאת את הבית שאליו הגיעו הדורות בארץ, האמהרית שומרת את הקרבה אל זיכרון המשפחה והעולם שממנו בא, והאנגלית פותחת דלת לדורות שיקראו את הסיפור במקום אחר ובשפה אחרת. שלוש השפות אינן שלושה סיפורים שונים, אלא שלוש דרכים לשמור על אותו אדם.
לפני שהיה אב, לפני שהיה חייל, לפני שהיה אדם ששמו נאמר בכבוד, היה זְמְנְּהּ ילד שנולד באדּמה מסוימת, בבית מסוים, בתוך מסורת עתיקה של יהודי אתיופיה. שם, עוד לפני שהחיים קראו לו לעמוד מול אובדן, עמל, סכנה, צבא, מלחמה ועלייה לארץ הקודש, התחיל השורש להעמיק בשקט. ומי שמבקש להבין את האיש שהפך לעמוד של משפחה, צריך להתקרב תחילה אל אותה אדּמה שזכרה אותו עוד לפני שהעולם ידע את שמו.
מן המקום הזה הקורא מוזמן להיכנס בשקט, בלי למהר, ולראות כיצד ילד מן האדּמה נעשה לאב, לעובד, למאמין, ללוחם, לעולה, ולשורש חי בתוך משפחה הממשיכה לשאת את שמו. באהבה, בכבוד, בענווה, ובאחריות לדורות.
שורש, אמונה וזיכרון לפני תחילת הדרך
ילדות, אחריות, רעייה, אדמה ודבש
אימו אסתר פנטיה זצ"ל, המגפה והעמידה
תגל, סייה סייה ושנות המרעה שבנו כוח שקט
כוורות, דבש, שמקה, כדרות ובית שהחזיק משפחה
חרישה, גשם, מהבר וחוכמת האדמה
הסכנה, התגל, הסייה סייה והחזרה הביתה
חתונת מוּלוּ אַבְרְהָם, הדרך לקולאדבה והז׳קט שחזר בלי בעליו הפכו את ביתם של זְמְנְּהּ ובוסנה לבית שממתין, נאחז וממשיך לעמוד.
במקום שבו הפקודה ביקשה לחדור אל אמונתו, התברר כי אפשר לקחת את זְמְנְּהּ אל הצבא, אך לא לקחת ממנו את ביתא ישראל שבתוכו.
עדויות מן המלחמה מחזירות את זְמְנְּהּ אל הדרכים, המחנות ושדות הקרב, אך יותר מכל הן מראות כיצד גם כחייל רחוק מביתו, הבית, האמונה והשורש המשיכו ללכת איתו.
הברכה ששלח זְמְנְּהּ מן המרחק, הבית שנשאר בידי בְּוֹסְנָה, והדרך שנפתחה מגדווה אל החלום העתיק של ירושלים
עלייה, בית, משפחה וזיכרון חי
קול, זיכרון ומסורת שנושאים שורש
המשפחה, האמונה והאחריות שנמשכות הלאה
על בְּוֹסְנָה רְדָה, על השנים האחרונות, ועל צוואתו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל לילדיו
שורשים משפחתיים
סדר הדורות מאגד את קו המשפחה, השמות והקשרים שנמסרו ונבדקו בתוך המשפחה. התרשים נערך בעזרת פְּרְדה בִּירְסְאוֹו, שסייע בבניית קו הדורות ובהעמדתו בצורה מסודרת, כדי שהשורשים לא יישארו רק בזיכרון בעל פה, אלא יהיו נגישים לדורות הבאים.
סדר הדורות מוצג כאן באתר, כדי לאפשר פתיחה, קריאה והמשך עיון.
סדר הדורות נערך בעזרת פְּרְדה בִּירְסְאוֹו.
גלריה
גלריה
כל תמונה היא עדות קטנה לחיים שלמים, ומחזיקה בתוכה מקום, זמן, פנים, זיכרון משפחתי והמשכיות בין דורות.
















תמונות משפחתיות של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל עם ילדיו, אחיו, דודיו, אחייניו ונכדיו; רגעים מן הכותל המערבי, מאירועים משפחתיים וממפגשים מיוחדים. התמונות מוסיפות לפסיפס הזיכרון את פני המשפחה שסבבה אותו, את ההמשכיות שצמחה ממנו, ואת המקומות שבהם ניכרו אהבה, קרבה ושורש משפחתי חי.




















מסמכי ארכיון רשמיים
מסמכי ארכיון רשמיים
מסמכים רשמיים הקשורים לחייו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל, ובהם מסמכי שירות, תעודות ודרכון. המסמכים מוצגים לאחר טשטוש פרטים רגישים, כחלק משימור הזיכרון המשפחתי והעדות ההיסטורית.
המסמכים נשמרים כאן בזהירות ובכבוד. פרטים אישיים רגישים טושטשו לפני הפרסום.





חפצים וזיכרונות
פריטים אישיים שנשמרו בתוך המשפחה ומחזיקים עדות מוחשית לחיים, לזמן, למלחמה ולזיכרון.

תיעוד משפחתי מצולם
תיעוד משפחתי
בתוך הסרטון משולבת שיחת הווידאו האחרונה עם זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל. זו הייתה שיחה עם בנו אַלְבֶל סמואל, שחי בחו״ל. זְמְנְּהּ ביקש לדבר איתו, ואַלְבֶל לא ידע באותו רגע שזו תהיה השיחה האחרונה ביניהם. במהלך השיחה אביו קורא לו בשם החיבה המשפחתי “גדיון”, שפירושו גדעון.
באחד הביקורים בשנת 2021, לפני הסעודה, אַלְבֶל סמואל מביא לאביו זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל קערה גדולה ומים, מתכופף לפניו ומגיש לו את המים כדי שיוכל לשטוף את ידיו לפני האוכל. כך היה נהוג באתיופיה: אחד הילדים היה מביא מים להוריו, מתכופף בפניהם ומאפשר להם לשטוף ידיים לפני הסעודה, כמחווה של כבוד, קרבה והמשכיות של דרך הבית.
לאחר רחיצת הידיים נראית בְּוֹסְנָה רְדָה מגישה לזְמְנְּהּ סָמוּאֵל אינג׳רה, מאכל אתיופי מסורתי. זהו רגע קטן, אבל עמוק: הבן מכבד את אביו ברחיצת הידיים, והאם מגישה לבעלה את האוכל.
הרגע המצולם שומר בתוכו לא רק מנהג משפחתי, אלא גם את הקשר המיוחד בין זְמְנְּהּ סָמוּאֵל לבְּוֹסְנָה רְדָה, קשר של שנים, דאגה, שותפות, אהבה שקטה וחיים שנבנו יחד.
הסרטון מופעל ידנית בלבד, מתוך כבוד לרגע ולרגישות המשפחתית.
תיעוד משפחתי: רחיצת הידיים והשיחה האחרונה עם זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל, כולל השיחה עם בנו אַלְבֶל סמואל.
תיעוד המקום
תיעוד המקום
הווידאו התקבל מאסרס גטהון.
קול וזיכרון
כאן נאָסְפוּ ונשמרו קולות, עדויות, תפילות, פיוטים, פוּקְרָה ודברי זיכרון, כדי להעביר לדורות הבאים את אמונתו, דמותו ומורשתו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל.
תיעוד נדיר משנת 2016, כאשר זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל היה בחיים והתכבד כאורח כבוד. טרונך אברהם, אחיין של אבא, אומר שללה ופוקרה לכבודו, מתוך היכרות עמוקה עם אופיו, דרכו ואישיותו, ומתוך רצון לעודד, לדרבן ולכבד אותו בפני המשפחה והקהילה. זהו אינו רק קטע קול מן העבר, אלא עדות חיה לקשר המשפחתי, למסורת, לשפה, לכבוד ולאהבה שניתנו לו בעודו בחיים.
האזן וצפה ב־YouTubeדברי הפרידה לזְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל, שנכתבו על ידי ילדיו ונקראו במהלך הלוויה. הטקסט מבטא את אהבת המשפחה, את כאב הפרידה, ואת ההודיה על דרך חייו, אמונתו, אחריותו ומורשתו.
פתח את דברי הפרידהעדותו של קולונל תמרת מולה, בראיון שערך אסנקאוו טספהון לבקשת אַלְבֶל סמואל, כחלק ממחקר משפחתי לאיסוף עדויות חיות על שירותו הצבאי, מעשיו ואישיותו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל.
צפייה בעדות ביוטיובתפילת הקֶיְסִים, הברכות, הבקשות, הפיוטים והקולות הרוחניים שנאמרו ונשמרו לזכרו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל, כחלק ממסורת ביתא ישראל, אמונתו, מורשתו וכבוד הנפטר. הקלטות הקֶיְסִים התקבלו מאָלָמוּשׁ, אנייה, בתו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל, שקיבלה אותן מאחות הקֶיְסִים שהקליטה את המעמד. הקֶיְסִים הם קרובי משפחה מצד אביו של זְמְנְּהּ.
האזנה וצפייה ביוטיובדברי המשפחה, ההספדים ותיעוד מהלך ההלוויה, כולל פוּקְרָה במסורת האתיופית. קרדיט לפוּקְרָה: פְּרְדה בִּירְסְאוֹ, נכדה של אלמי סמואל זצ״ל, דודתו של אַלְבֶל סמואל.
פוּקְרָה / ፉከራ היא קריאת גבורה וכבוד במסורת האתיופית, הנאמרת לדמות שנודעה בכוחה, באומץ לבה, בעמידתה ובמעשיה.
פוּקְרָה איננה הספד רגיל ואיננה שיר זיכרון פשוט. במסורת האתיופית היא קול של גבורה, כבוד והערכה לדמות חזקה ובעלת מעמד. לא אומרים פוּקְרָה לכל אדם, אלא למי שחייו נשאו כוח, אחריות, אומץ ועמידה.
בפוּקְרָה לא רק משבחים את האדם. מספרים את דרכו. מזכירים את המקומות שעבר, את המעשים שעשה, את הקרבות שבהם עמד, ואת הרגעים שבהם נבחן. כך הפוּקְרָה הופכת את הזיכרון לרצף חי של מקומות, מעשים ועמידה.
בפוּקְרָה שנאמרה על זְמְנְּהּ סָמוּאֵל זצ״ל הוזכרו המקומות שעבר בחייו, הן כאיש משפחה ואיש אדּמה והן כחייל. הוזכרו הדרך מסקְלְט, עמידתו במלחמה, ומה עשה כאשר ניסו להכריח אותו לאכול בשר שלא נשחט על פי אמונת ביתא ישראל.
לכן הפוּקְרָה באתר אינה תוספת טקסית בלבד. היא עדות חיה לדמותו של זְמְנְּהּ סָמוּאֵל: אדם חזק בגופו וברוחו, איש של אמונה, אחריות ושורש, שעמד במקומות קשים ולא ויתר על זהותו.